קצת על "שמיכי"- היקשרות של ילדים לחפצים דוממים
על פי ויניקוט, החפץ שאליו הילד נקשר מאפשר לו לעבור בהדרגה את התהליך הטבעי וההכרחי של ההיפרדות מהאם. עם ההתפתחות, נוצרים מצבים שבהם האם אינה זמינה לילד כבעבר. במצבים אלו, הילד נעזר בחפץ המעבר על מנת להתמודד עם תחושת המצוקה שחווה, עד שהאם תיגש אליו.
כאן במעבדה להתפתחות חברתית, ניסינו לחקור תופעה זו קצת יותר לעומק. השערתנו הייתה ששהייה במעון יום, מצב שבו הילד נפרד מהוריו לזמן ממושך, תגביר את סיכוייו להיקשר לחפץ כלשהו. מחקרים קודמים הראו שהפרידה מההורים והשהייה במעון יום עשויים להוות מצב מלחיץ עבור הילד. למשל, נמצא שהשהייה במעון יום קשורה בהפרשת קורטיזול, חומר כימי המופרש בעת לחץ. (בהקשר זה חשוב לציין שבמחקרים רבים נמצאו גם יתרונות בולטים לשהייה במעון יום. למשל, נמצא קשר חיובי בין שהייה במעון איכותי לבין התפתחות קוגניטיבית והישגים אקדמיים).
בנוסף, ניסינו לבדוק האם קיים תפקיד גם למטען הגנטי של הילד בנטייה להיקשרות לחפץ מסוים. אחת הדרכים לבדוק זאת היא לערוך מחקר תאומים. במחקרים מסוג זה משווים את מידת הדמיון בהתנהגות מסוימת בין תאומים זהים (שהינם בעלי מטען גנטי זהה) לבין תאומים לא זהים (אשר המטען הגנטי שלהם שונה). בהנחה שבשני המקרים התאומים גדלים בסביבה זהה וההבדל היחיד ביניהם מתבטא במטען הגנטי, אם נמצא שתאומים זהים דומים יותר בהתנהגות מסוימת מאשר תאומים לא זהים, זהו סימן לכך שהתנהגות זו מושפעת גם על ידי הגנים.
במחקר שערכנו, 1122 אימהות של זוגות תאומים בני 3 מילאו שאלונים שבדקו האם הילדים שוהים במעון יום והאם הם נוהגים להסתובב עם חפץ מסוים.
נמצא שכשליש מהילדים אכן קשורים לחפץ דומם כלשהו בגיל 3. בנוסף, נמצא שתאומים זהים נוטים להתנהג באופן דומה יותר אחד לשני (להיקשר או לא להיקשר לחפץ) ביחס לתאומים שאינם זהים. ממצא זה מראה שלתורשה יש תפקיד מסוים בנטייה להיקשרות לחפצים. ניתוחי המשך הראו שהמטען הגנטי מסביר 49% מההבדלים הבין אישיים בין הילדים. כמובן, עובדה זו אינה מספיקה על מנת לומר שמטען גנטי מסוים קובע האם הילד ייקשר או לא לחפץ. אחת ההשערות היא כי מעורבות הגורם הגנטי מתבטאת בכך שהוא משפיע על אופן ויכולת התמודדותו של הילד עם מצבים מלחיצים, וזה משפיע על הצורך שלו בהיקשרות לחפץ מעבר.
כמובן שגם לסביבה יש השפעה רבה על נטייה זו: ממצא נוסף שהתקבל במחקר הראה שילדים ששהו במעון במשך יום שלם (מהבוקר עד 16:30 או עד 18:00), נטו באופן מובהק להיקשר יותר לחפץ מאשר ילדים ששהו במעון כחצי יום (כ 36% לעומת 27%). מכיוון שהרוב המוחלט של הילדים הלכו למעון יום כלשהו, לא בדקנו שאלה זו על ילדים שלא הולכים למעון יום כלל. על כן, ניתן להסיק שלחפץ מעבר ישנו תפקיד מסוים בתהליך התמודדותו של הילד עם ההיפרדות מהוריו.
לסיכום "חבר" בצורת חפץ מסוים יכול להיות דבר חשוב מאוד עבור חלק מהילדים, אם כי אינו הכרחי, שכן רק כשליש מהילדים הראו את דפוס ההיקשרות הזה. חפץ מעבר מאפשר להתמודד בצורה בריאה עם מצבים מלחיצים שהילד חווה כחלק מתהליך ההתפתחות שלו. כמובן, שכמו בתחומים רבים בחיים, גם כאן השילוב בין סביבה ותורשה משפיע רבות על דפוס התנהגות זה. על כן, האתגר למחקרי ההמשך הינו להבין מי הם הילדים אשר עבורם מהווה חפץ המעבר גורם חיובי ונדרש, ומי הם אלה שאינם זקוקים לו .
מתוך: Keren Fortuna et al.